צנתור אחד יותר מדי- על רשלנות רפואית בצנתור לב

השנה הייתה 2010. המקום: בית חולים במרכז הארץ. י' ידע שהוא נכנס לצנתור לב פשוט עקב חסימה באחד מהעורקים המקיפים את הלב. כל כך פשוט, שהפעולה התבצעה ללא הרדמה כללית, אלא בהרדמה מקומית בלבד, כאשר י' ער ובהכרה לאורך כל הצנתור. לא זו אף זו: בשנת 2002 הוא עבר באותו בי"ח צנתור זהה, ללא כל בעיה. מבחינתו, לא הייתה לו כל סיבה לחשש, הוסבר לו מה עומדים לבצע בגופו והוא גם חתם על טופס הסכמה לצנתור הלב. מובן שלא היה לו מושג שכתוצאה מצנתור זה ימצא את עצמו בעוד מספר חודשים עם כפות רגליים קטועות.

י' שכב על שולחן הצנתורים, מסביבו רוחשים ככוורת המצנתרים בידיהם הפקיד את גופו. הרבה מהמונחים הרפואיים שהחליפו ביניהם הוא לא הבין, כמובן, אבל הוא ידע שהוא יכול לסמוך על הרופאים בהם נתן את אמונו.

רק בדיעבד, כאשר ישחזר במוחו את מהלך האירועים, יבין למה התכוונו הרופאים במקטעי המשפטים הסתומים ששמע אותם אומרים אחד לשני: "את זה אני חייב לפתוח…", "את זה נעשה היום, את הצד השני נעשה פעם אחרת…", או "תזכור שנכנסנו בצד הזה…".

רק לאחר הצנתור, הואיל המצנתר לספר לי' שתוך כדי הצנתור של עורק הלב, "על הדרך", החליט לחדור גם לעורק הכליה שלו ולהרחיב גם אותו באמצעות צנתור. כרוצה לומר: "למה לא בעצם? אם אני כבר בשכונה…".למה לא?

המומחית קבעה בחוות הדעת שצורפה לתביעה כי לא היתה סיבה לבצע למטופל צנתור של עורקי הכלייה 

לכתב התביעה שהגיש י' לאחרונה לבית משפט השלום באמצעות משרדנו, צורפה חוות דעת של מומחית ברפואה פנימית ובהמטולוגיה, המסבירה היטב מדוע לא.

ובכן, החלטה על ביצוע צנתור של עורק הכליה היא- כמעט אין צריך לומר- החלטה רצינית. להחלטה זו צריך לקדום דיון מעמיק בין הרופאים בינם לבין עצמם, בחינה דקדקנית של נתוני החולה על מנת להבין האם יש הצדקה לצנתור זה, בחינה של אלטרנטיבות הטיפול לצנתור זה, על היתרונות והחסרונות שבכל חלופה, והכול, כמובן, תוך שיתופו של החולה בהליך קבלת ההחלטה על ידי הצגת האלטרנטיבות הטיפוליות בפניו.

העידן "הפטרנליסטי" ברפואה, שבו רופאים החליטו על דעת עצמם בשביל החולה מהו הטיפול הנכון לו, ומבלי ליטול כדין את הסכמתו המודעת, תם- במדינת ישראל, לפחות- לכל המאוחר בשנת 1996, עם חקיקתו של חוק זכויות החולה. חוק זה מחייב לקבל את הסכמתו המודעת של החולה לטיפול הניתן לו (חובה שנקבעה עוד שנים קודם לכן בפסיקת בתי המשפט).

במקרה של י', החובה לקבל את הסכמתו לטיפול הופרה ברגל גסה. בהקשר זה חשוב להדגיש שני דברים: ראשית, וכפי שכבר צוין לעיל, י' היה ער ובהכרה לאורך כל הפרוצדורה, אך למרות זאת, לא טרחו המצנתרים לשתפו בפעולה החודרנית שהתכוונו לבצע בגופו (עד כמה שיש ערך בכלל להסכמה של חולה שניתנת תוך כדי הפעולה על שולחן הצנתורים). שנית, והחשוב מכך- לא דובר כלל בפעולה דחופה ומצילת חיים, כזו שמותר לפי החוק לבצעה ללא הסכמתו של י'. הראייה לכך היא שהמצנתרים ביצעו הרחבה של עורק הכליה השמאלי בלבד, על אף שמצאו היצרות גם של עורק הכליה הימני (כן, עכשיו י' מבין למה התכוונו באומרם "הצד השני-פעם אחרת"…).

המומחית קבעה: "לא הייתה הצדקה לבצע צנתור של הכליה"

אם לא די בכך, כותבת המומחית שחוות דעתה צורפה לכתב התביעה, לא רק שהפעולה בוצעה ללא הסכמתו של י', מלכתחילה בכלל לא הייתה הצדקה רפואית לביצועה. על פי הספרות הרפואית, יש לשקול התערבות בעורק כליה מוצר באמצעות צינתורו רק במקרים מסוימים מאוד של לחצי דם גבוהים העמידים לטיפול תרופתי, הידרדרות פרוגרסיבית בתפקוד הכלייתי של החולה, ועוד.

האם מצנתרי ביה"ח דאגו לברר את הרקע הרפואי של י', ההיסטוריה של לחצי הדם שלו, תפקודו הכלייתי, קודם שהחליטו באמצע צנתור הלב לצנתר גם את עורק הכליה? נדמה שנוכל להרשות לעצמנו להניח (כי בגיליון הרפואי לא נרשם אחרת), שהמצנתרים לא הניחו מידם באמצע הצנתור, כבדי ראש ואחוזי סקרנות, את הבלונים והסטנטים, על מנת להתקשר לקופת החולים של י' ולבקש פרטים אלה.

בירור הכרחי זה עשתה, למרבה הצער, רק המומחית שחוות דעתה צורפה לכתב התביעה. המומחית מצאה שאף אחת מהאינדיקציות לצנתור הכליה לא התקיימה בי' במקרה זה: לחצי הדם שלו היו מאוזנים היטב ותפקודו הכלייתי היה תקין לחלוטין.

בנוסף, לו היו רופאי ביה"ח מקיימים דיון מעמיק קודם לצנתור- כפי שמומחית התביעה עשתה לאחר שהנזק, למרבה הצער, כבר נגרם- היו ודאי מוצאים מחקרים רבים בספרות הרפואית שהעלו כי במקרים של היצרות של עורק הכליה, לצנתור אין כל יתרון רפואי בהשוואה לטיפול תרופתי, למשל, ויתירה מזו: סיכוניו גדולים יותר.

הצנתור בוצע תוך סטייה מדרך הטיפול המקובלת ולכן מהווה רשלנות רפואית

אך הבה ונניח לרגע שכן הייתה הצדקה רפואית לבצע את הצנתור הנוסף, ושהחלטה זו התקבלה לאחר דיון למופת של הרופאים (וברור שכך רופאי ביה"ח יטענו). הבה ונניח גם שי' קיבל הסבר מפורט לפני הפעולה על סיכוני הצנתור והסכים לבצע אותו (וגם זאת ברור שרופאי ביה"ח יטענו). האם הצנתור כשלעצמו בוצע כראוי?

גם על כך עונה בשלילה המומחית שחוות דעתה צורפה לכתב התביעה: במהלך הביצוע הספונטני של צנתור עורק הכליה- וכנראה בגלל היותו ספונטני- לא נעשה שימוש במכשיר הגנה מפני תסחיפי כולסטרול, הנסחפים תוך כדי צנתור עורק הכליה במורד אבי העורקים לכיוון עורקי הרגליים.

בסופו של דבר, איבד י' את החלקים הקדמיים של כפות רגליו, אותם נאלצו לקטוע בניתוח כעבור מספר חודשים, עקב אותם תסחיפי כולסטרול שנסחפו לעורקי הרגליים וגרמו שם לנמק. כך ממש, החלטה שהתקבלה כלאחר יד, מבלי לשוקלה בכובד ראש, מבלי לבצעה כנדרש, ומבלי לספר עליה בכלל לחולה, הותירה את י' עם כפות רגליים קטועות.

מקרה עצוב זה, אסור שייתרחש. מקורו- בראש ובראשונה בזלזול במטופל; תביעה לפיצוי בשל הרשלנות, אמנם לא תחזיר לנפגע אצבעותיו אך תנחמו במקצת מצד אחד, ואולי תייצר גורם הרתעתי ותמנע את המקרה הבא בביה"ח.

יצירת קשר

לפניה מהירה