בתי המשפט גם עמדו על כך שלרופא המשפחה, מתוקף תפקידו, אחריות מיוחדת כלפי המטופל בתור הרופא שמרכז הטיפול בו, "האבא הרפואי", שאליו מתנקזים דיווחי הרופאים המקצועיים השונים והבדיקות הרפואיות השונות אליהן נשלח המטופל (בדיקות מעבדה, צילומי הדמיה וכו'). רופא המשפחה הוא מעין "תחנת ממסר", שאליה מגיעים הדיווחים מהמקורות השונים, ובה צריך להיעשות עיבוד המידע הכולל על ידי רופא המשפחה, וקבלת ההחלטה על הצעד הבא. אין פירוש הדבר, כמובן, שמרופא המשפחה נדרש רף הבנה וידע גבוה בכל סוגי המומחיות הרפואיים. לא זאת הציפיה ממנו. אך בהחלט יש ציפיה מרופא המשפחה להפנות את המטופל לבדיקות ולרופאים המומחים המתאימים לבירור מצבו הנתון, תוך העברת כל המידע הרלבנטי שהצטבר אצל רופא המשפחה לגבי החולה, וכמובן מעקב אחר תוצאות הבירור.
סוג תביעות נפוץ אחר נגד רופאי משפחה בקופות החולים הוא באי הפניה למומחה הנכון או לבדיקה הנכונה בהתאם למצבו של החולה הנגלה לעיני הרופא. מחובתו של רופא המשפחה להפנות את המטופל לרופא בעל המומחיות הספציפית לטיפול במחלתו של המטופל. אם החליט רופא המשפחה לטפל באותה בעיה או מחלה בעצמו, הרי שעליו לדעת שנוטל הוא על עצמו אחריות כבדה מאוד, שכן במידה שיתרשל בטיפול זה תוך קבלת החלטות לא נכונות- התביעה תהיה כלפיו וחוסר מומחיותו בתחום בו פעל בעצמו במקום להפנות המטופל יפעל לרעתו.
רשלנות חמורה אף יותר היא כאשר מגיעה לידיו של רופא המשפחה תוצאת בדיקה כלשהי מרופא אחר או ממכון בדיקה כלשהו עם המלצה והוראות להמשך בירור נוסף, והוא אינו עושה איתה דבר מחמת שיכחה, למשל.
