התיישנות רשלנות רפואית

הגשת תביעת רשלנות רפואית לאחר תום תקופת ההתיישנות תוביל, על פי רוב, לדחייתה מהסיבה שעילתה התיישנה. לפיכך, נושא ההתיישנות של תביעות רשלנות רפואית חייב להילקח בחשבון ע"י כל אדם שחושש כי נפגע כתוצאה מרשלנות רפואית, על מנת להימנע ממצב בו לא ניתן יהיה לתבוע פיצויים בשל התיישנות הזכות. עורכי הדין גיא נסים ואביחי דר מסבירים מהו כלל ההתיישנות ברשלנות רפואית ומהם החריגים לכלל זה 

לפי הוראות סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תביעה בעילה של רשלנות רפואית מתיישנת בתוך 7 שנים מיום המקרה שגרם לנזק. מהרגע בו הוגשה התביעה לבית המשפט, תקופת ההתיישנות נעצרת. במידה שתביעה מופסקת ומוגשת מחדש לאחר מכן, לא יובא בחשבון לצורך מניין תקופת ההתיישנות, אותו פרק זמן בו התביעה התנהלה בבית המשפט.

לכלל 7 השנים הנ"ל יש חריגים כמו: קטינות, נזק שהופיע מאוחר, אי ידיעה, ליקוי נפשי או שכלי, התנהגות רעה של הנתבע, הודאה בזכות ועוד. יחד עם זאת, כלל 7 השנים הוא כלל מהותי, ובתי המשפט נוטים בדרך כלל לא לסטות מכלל זה, למעט במקרים של קטין (חריג הקטינות).

לפי ס' 10 לחוק ההתיישנות, בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה. לפיכך, במקרה של מי שהיה קטין בעת התרחשות האירוע הרשלני שגרם לו נזק, ניתן לתבוע בתוך 7 שנים מהגיעו לגיל 18 (עד גיל 25).

לכלל 7 השנים, ישנם חריגים נוספים שחלקם יוצגו להלן. יחד עם זאת, חשוב להקדים ולציין שהמקרים בהם בתי המשפט מקבלים טענות של התיישנות על סמך החריגים שלהלן, הינם מועטים.

לפי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, במקרה בו הנזק לא התגלה ביום בו התרחש האירוע שגרם להופעתו, ניתן לתבוע עד 10 שנים מיום האירוע שגרם לנזק. לדוגמה: מצב בו אדם עבר ניתוח שגרם לו לנזק, שהתגלה או הופיע רק שנתיים לאחר הניתוח. ברגיל, ניתן היה לתבוע עד 7 שנים מהניתוח, אולם במקרה שכזה, מאחר שהנזק לא התגלה ביום בו נגרם, ניתן יהיה לתבוע גם 9 שנים לאחר הניתוח הרשלני.

לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, במקרה בו התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת כי הייתה רשלנות בטיפול בו או כי מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני שקיבל לבין נזקיו, ניתן יהיה לתבוע בתוך 7 שנים מהיום בו התגלה (או צריך היה לגלות) כי מדובר בנזק מרשלנות או כי קיים קשר בין הרשלנות לנזק שהופיע.

חשוב לציין כי מדובר בחריג שהשימוש בו על ידי בתי המשפט הוא נדיר ביותר.

לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי נפשי או שכלי ולא היה לו אפוטרופוס.

לפי פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 7805/02‏ הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847), מניין הימים לצורך התיישנות נספר, במקרים של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, רק מהרגע בו מונה לתובע הלוקה בשכלו או נפשו אפוטרופוס על פי דין, לאחר שבית המשפט אישר כי האדם הממונה מתאים לתפקיד.

חוק ההתיישנות מונה חריגים נוספים לתקופת ההתיישנות של 7 שנים, כגון התנהגות רעה של הנתבע (הפעלת כוח, איומים, ניצול מצוקה, הטעיה) או מצב בו הנתבע מודה בזכות התובע (שאז 7 השנים נספרות מיום ההודאה, גם אם ההודאה ניתנה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות).

יחד עם זאת חריגים אלו נדירים ביותר והכלל הוא, כאמור, תקופת התיישנות של 7 שנים מיום האירוע שגרם לנזק וככל שמדובר בקטין – לא מובאת הקטינות בחישוב תקופת ההתיישנות, כך ש-7 השנים נספרות החל מהגיעו של הקטין לגיל 18 (ניתן לתבוע עד גיל 25).

איחור בהגשת תביעת רשלנות רפואית בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, יוביל לדחיית התביעה מטעם זה בלבד, גם אם ברור שנזקי המטופל הם תוצאה של רשלנות רפואית. בנוסף, עלולה להישמע טענת "שיהוי", במקרה שתביעה מוגשת על קצה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין. במקרים אלו עלול בית המשפט לדרוש מהתובע רף הוכחה גבוה יותר, לעומת מצב בו התביעה הייתה מוגשת קודם.

לכן, ברגע שמתעורר חשש כי מדובר בנזק מרשלנות רפואית, מומלץ לפנות ולהתייעץ עם עורך דין. תהליך בירור והכנת תביעת רשלנות רפואית עלול להימשך חודשים ארוכים. משכך, לא מומלץ לפנות לעו"ד ב"דקה התשעים", מאחר שלפעמים זה עלול להיות מאוחר מדי.