פיצוי על כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים ברשלנות רפואית

מהו נזק לא ממוני של כאב וסבל ומי זכאי לפיצוי?

תובע שהוכיח עילה של רשלנות רפואית זכאי לפיצוי על נזקיו הממוניים והלא ממוניים. כאשר הרשלנות מובילה לפטירה, עיזבון המנוח זכאי לתבוע את הנזק הלא ממוני בשמו, באמצעות יורשיו.

בעוד שנזק ממוני ניתן לחישוב מתמטי, אין נוסחה מדויקת לתרגום כאב, סבל או שנות חיים שאבדו לכסף. למרות הקושי, בתי המשפט אינם שוללים פיצוי בשל היעדר יכולת כימות מדויקת.

כפי שעמד על כך המלומד ד. קציר בספרו פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית 2003) 1059:

"בעניין זה התלבטו בתי המשפט אצלנו, בעקבות אלה שבאנגליה, בשאלת מתן ביטוי כמותי לערכים איכותיים, כה בלתי מוחשיים, כמו "ערך החיים" או "איכות החיים", וסיכויי האושר שנשללו מהנפטר. שאם לא ייפסק פיצוי, או אם יהיה הפיצוי זעום, יאמרו הציניקנים כי 'זול יותר להרוג מאשר לפצוע'; מן העבר השני, תעלה השאלה, כיצד מעריכים את חייו של תינוק בן יומו שנספה? ומה "מחיר" חייו של נכה, או של חולה אנוש? בסופו של דבר, נאלצו בתי המשפט לדרוך, בעניין זה, בדרך הפרגמטית שננקטה באשר לפיצוי בשל "כאב וסבל"; יהיה זה מן הפרדוכסליות אילו סירב החוק להעניק פיצוי כלשהו מפני ששום פיצוי לא ישווה לנזק".

עקרון היסוד בבסיס הפיצוי: השבת המצב לקדמותו

העיקרון המנחה בתורת הפיצויים בנזיקין הוא השבת המצב לקדמותו – ניסיון להעמיד את הנפגע במצב שבו היה אלמלא הרשלנות.

כאשר מדובר באובדן איבר, פגיעה קשה או אובדן שנות חיים, לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו בעין. הפיצוי הכספי נועד לתת ביטוי משפטי וכספי הולם לחסר שנוצר.

בעניין זה נקבע בע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו:

"הכל מסכימים שמבחינה עקרונית נשלט הנושא על-ידי העיקרון של השבת המצב לקדמותו. זה העיקרון המקובל על פיו פוסקים פיצויים בנזיקין. עיקרון זה, בתוכנו, אינו החזרת המצב לקדמותו בעין. לנפגע שאיבד את ידו או את רגלו בתאונה אין מחזירים, במסגרת הפיצויים הנפסקים לו, את המצב לקדמותו. לא מחזירים לו את רגלו או את ידו אשר אבדו בתאונה" (ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675, 687-688).

כיצד מחושב הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בתביעה?

כל ניסיון להעניק קנה מידה מדויק לשומת הנזק הלא ממוני הינו מלאכותי. כפי שתיאר זאת השופט זלמן שניאור חשין בע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט פ"ד(ו) 1242 (1952):

"בחישוב דמי הנזק בראש נזיקין כללי זה, הפרוץ מרובה על העומד והניחוש על המוחש. כיצד זה אפשר להעריך, במדוייק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה כסף את הכאב והסבל, או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את לבו כי ימיו ספורים עלי אדמות ?".

הערכת הפיצוי משתנה מתובע לתובע ומשלבת בין קריטריונים אובייקטיביים לסובייקטיביים:

• גיל הנפגע ומשך השנים שאבדו: משך הזמן שבו הנפגע צפוי לשאת את סבלו, ומספר שנות החיים שנגרעו ממנו. תוחלת החיים נקבעת לפי חזקת נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), אלא אם הנתבע מוכיח אחרת (למשל עקב מחלות רקע).
• חומרת הפגיעה והפרוגנוזה: הסיכויים להטבה או להחמרה בעתיד.
• חומרת הרשלנות: עוצמת המחדל וחטאו של הגורם הרפואי המזיק.
• פגיעות תפקודיות וחושיות: אובדן איברים, פגיעה בחושים או עיוות במראה החיצוני.
• שינויים דרמטיים באורח החיים: אובדן הסיכוי להינשא ולהקים משפחה, פגיעה בחיי המין, אובדן יכולת נהיגה או הצורך לעזוב עיסוק.

השפעת מודעות הנפגע על גובה הפיצוי

הפסיקה מבחינה בין רמות המודעות השונות של הנפגע למצבו, ומחלקת אותן לשלושה מצבים מרכזיים:

1. מודעות מלאה וצלילות (סבל מוגבר) - כאשר מוחו של הנפגע צלול והוא מודע לחלוטין לקיצור תוחלת חייו ולשינוי הדרמטי במצבו, בתי המשפט פוסקים פיצוי גבוה משמעותית בשל עוצמת הסבל ועינויי הנפש.
2. היעדר מודעות מלאה או מגבלה קוגניטיבית - בתי המשפט דחו את הטענה כי אין לפצות נפגע שאינו מודע במלואו לחומרת מצבו (כגון אדם הלוקה בשכלו). בע"א 357/80 נעים נ' ברדה (פ"ד לו (3), 762, 796-797), נקבע מבחן אובייקטיבי: הילד"...אינו צמח, הוא חש ומרגיש, הוא שמח ועצוב, הוא נהנה מטיול. מה חולף בנבכי נפשו שלו פנימה - איננו יודעים".
3. מקרה ביניים: חוסר הכרה ממושך ("צמח") - כאשר הנפגע שרוי במצב וגטטיבי, מבוצעת הפרדה משפטית ברורה:

• על עצם אובדן שנות החיים: בע"א 773/81 עיזבון פרייליך נ' מדינת ישראל, נקבע כי אובדן הכרה ממושך שקול לקיצור תוחלת חיים והוא נזק בר פיצוי (התקופה נחשבת כחלק מהשנים שאבדו).
• על כאב וסבל בפועל: מנגד, בע"א 287/56 שבילי נ' עמרן, נקבע כי לעיזבון לא ייפסק פיצוי עבור תקופה שבה הנפגע היה מחוסר הכרה לפני מותו, מכיוון שלא היה מודע ולא חש כאב פיזי.

סוג התביעה: נפגע חי מול תביעת עיזבון במקרה מוות

עוצמת הסבל ואופי הנזק משתנים בהתאם לשאלה האם הנפגע בחיים, כפי שהסביר השופט ברנזון בע"א 15/66 שנער נ' פריד (פ"ד כ(2), 455, 463):

"כשהתאונה מביאה למוות מהיר או מיידי, מקופל הסבל העיקרי באותו רגע איום שבו רואה הנפגע את מר המוות סר אליו או שבו הוא חש את קיצו ההולך וקרב. במקרה האחר, כאשר הנפגע נשאר בחיים, אך תוחלת חייו קוצרה, סיבלו קשה שבעתיים. כל ימיו מתענה הוא בהרגשה שלא ככל האדם הוא, כי חלק מסיכויי חייו הנורמליים נלקח ממנו ללא שוב. קשים עינויי הנפש מייסורי הגוף ובקביעת סכום הפיצויים בראש נזיקין זה יש להתחשב גם בזה. בכל מקרה יש לפצות הן על אבדן החיים או על קיצור תוחלת החיים והן על הסבל הקשור בכך. אלא שמידת הסבל שונה כמובן ממקרה למקרה ויש הבדל חד בין מקרה של מוות מהיר או מיידי ונכות מתמשכת והולכת בצל הקודר של קיצור החיים".

נפגע שנותר בחיים: קיצור תוחלת החיים אינו נתבע כראש נזק נפרד, אלא כאלמנט מרכזי שמגדיל ומעצים את הפיצוי בגין הסבל הנפשי שבידיעה.

נפגע שנפטר בעקבות הרשלנות: יורשיו רשאים לתבוע בשמו במסגרת תביעת עיזבון (לפי סעיף 19 לפקודת הנזיקין) הן את הפיצוי על קיצור תוחלת החיים (השנים שאבדו) והן את הכאב והסבל שקדם לפטירה.

טווח הפיצויים בפועל בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בתביעות רשלנות רפואית

מאחר שלא קיים "מפתח" קבוע או נוסחה אחידה עבור שנות חיים שאבדו או אחוזי נכות, בתי המשפט מסתמכים על פסיקה במקרים דומים, תוך הצבעה על שתי אינדיקציות מרכזיות:

בפגיעות כלליות: במקרים מסוימים משמש מפתח סמלי של כ-100,000 ש"ח לכל 10% נכות (כאשר אין מדובר בנכות זניחה).

במקרי קיצון קשים: פגיעות קשות ביותר הכוללות ריתוק לכיסא גלגלים וצורך בסיעוד צמוד – ובפרט אצל ילדים שיחיו עם הנכות כל חייהם (כגון שיתוק מוחין בשל רשלנות בלידה) – הפיצוי המשולב בגין כאב, סבל וקיצור החיים עשוי להגיע לאזור ה-1,000,000 ש"ח.