תביעה בשל רשלנות בניתוח כריתת ערמונית

תביעה לפיצויים בשל רשלנות רפואית בניתוח כריתת ערמונית בשיטה רובוטית, שגרמה לתובע, גבר כבן 70 בעת המקרה, נכויות קשות ביותר. עורכי הדין גיא נסים ואביחי דר, המייצגים את התובע, מסבירים מה הייתה הרשלנות סביב הטיפול בסרטן הערמונית של התובע, מהם הנזקים שנגרמו לתובע ומהו הפיצוי הצפוי במקרה זה – כל זאת ועוד מידע רלבנטי בנושא בשורות הבאות

מקרה זה מבטא רשלנות רפואית רוחבית בטיפול הניתוחי שניתן לתובע – החל בשלב התאמת הטיפול וקבלת הסכמת התובע לניתוח, עבור בניתוח עצמו וכלה במעקב הלקוי אחר מצבו של התובע לאחר הניתוח: 

התובע הוכנס לניתוח שלא התאים ולא היה נחוץ למצבו. במהלך הניתוח פגעו המנתחים במעי הדק שלו, מבלי שהדבר אובחן. במהלך הניתוח נטלו המנתחים לעצמם חירות וכרתו גם את בלוטות הלימפה האגניות של התובע, ללא קבלת הסכמתו לכך מראש וללא צורך רפואי בדבר.

לאחר הניתוח הציג התובע סימפטומים ו/או סימנים שהחשידו בפגיעה במעי בניתוח, אולם האבחון התעכב בשל שרשרת טעויות רשלניות. בשל כך, הוכנס התובע באיחור ניכר לניתוח בטן חוקרת, במהלכו נתגלתה הפגיעה במעי הדק, שנצפה קרוע כמעט לכל רוחבו. נעשתה כריתה חלקית של המעי והוצאה דופן המעי מחוץ לבטן לשקית (אילאוסטומיה). בהמשך עבר התובע ניתוחים וטיפולים נוספים, בין היתר עבר ניתוח לתיקון בקע ענקי שהתפתח בצלקת הניתוחית, כמו גם טיפולים לניקוז מורסות מדופן הבטן וכן טיפול באי ספיקת כליות שהופיעה ובחסימת מעי.

לכתב התביעה צורפה, כמתחייב מהוראות הדין, חוות דעת של מומחה בכיר לכירורגיה אורולוגית, אשר ניהל במשך שנים ארוכות מחלקה אורולוגית באחד מבתי החולים בארץ. המומחה עמד בחוות דעתו על הכשלים שהתרחשו במקרה זה של התובע, בכל אחד משלבי הטיפול. להלן עיקרי הדברים:

המומחה קבע בחוות דעתו כי ההחלטה לבצע לתובע כריתה רדיקלית של הערמונית הייתה שגויה ומנוגדת להמלצות המופיעות בספרות המקצועית.

לאור גילו של התובע (מעל 70), חומרת מחלתו (סרטן ערמונית בדרגת ממאירות נמוכה עד בינונית-נמוכה) וקיומם של גורמי סיכון (במקרה זה – מפרצת של האאורטה), לא היה מקום להציע לתובע ניתוח לכריתה שלמה (רדיקלית) של הערמונית, כי אם הקרנות – טיפול קרינתי היה נותן לתובע אחוזי ריפוי לא פחות גבוהים מאשר הניתוח, רק עם תופעות לוואי וסיבוכים הרבה פחות משמעותיים.

במקרה זה, מבלי צורך רפואי בכך ומבלי לקבל הסכמת התובע לכך, כרתו המנתחים במהלך הניתוח גם את בלוטות הלימפה האגניות של התובע. המומחה מסביר בחוות דעתו כי מעבר לעובדה שפעולה זו הצריכה הסכמתו מראש של התובע לכך שמתכוונים לכרות לו איבר מהגוף, אלא שגם לא הייתה כל הצדקה רפואית לבצע כריתה שכזו, בנסיבות בהן אין סיכוי סביר וגם לא הוכח (על ידי בדיקת הדמיה לפני הניתוח) כי בלוטות הלימפה האגניות מעורבות בגידול. בפועל גררה פעולה זו הארכה משמעותית ביותר של זמן הניתוח (בעוד כשעה וחצי) – וכפועל יוצא מכך- הגברת הסיכון לחולה (שהתממש).

פגיעה במעי הדק בניתוח – במהלך הניתוח פגעו המנתחים במעי הדק של התובע. פגיעה זו לא אובחנה בעת הניתוח אלא רק 3 ימים לאחר מכן, לאחר שמצבו של החולה התדרדר מאוד. המומחה מסביר בחוות דעתו כי פגיעות חדות במעי בניתוח לפרוסקופי לכריתת הערמונית, עלולות להתרחש בזמן החדרת הטרוקרים (שרוולים המשמשים לצורך מעבר כלי הניתוח דרכם) בתחילת הניתוח ו/או במהלך הניתוח בעת החדרת והוצאת כלי הניתוח דרך הטרוקרים –  פעולה המחייבות פיקוח קפדני:

"פציעות חדות (לא טרמיות) של המעי עלולות להתרחש בניתוחים לפרוסקופיים ולפרוסקופיים-רובוטיים בעת החדרת הטרוקרים או בזמן החלפה והחדרת מכשירי ניתוח דרך הטרוקרים. פעולות אלו חייבות להיעשות תחת פיקוח קפדני תוך הסתכלות באמצעות המצלמה הלפרוסקופית. נראה שבעת הניתוח פיקוח זה היה לקוי".

המומחה מסביר בחוות דעתו כי סביר מאוד להניח שהפגיעה במעי התרחשה בעת הכריתה המיותרת והאסורה של בלוטות הלימפה האגניות של התובע:

"סביר להניח שפציעת המעי ארעה בשלבי הניתוח הסופיים, בעת כריתת קשרי הלימפה (פעולה לא הכרחית בנסיבות מחלתו של מר ABC, שנעשתה ללא הסכמת החולה). פציעה בעת החדרת הטרוקרים או בהחדרת המכשירים בשלבי הניתוח המוקדמים היא בעלת סיכוי להתגלות לקראת סוף הניתוח עקב הופעת תוכן מעי בחלל הבטן".

המומחה מוסיף ומתאר בחוות דעתו את השתלשלות העניינים מהרגע בו הועבר התובע מחדר הניתוח לחדר ההתאוששות ועד 3 ימים לאחר מכן, כשהובהל התובע בשעת לילה מאוחרת לניתוח חירום לפתיחת בטנו וזיהוי הקרע הנרחב במעי הדק שלו.

המומחה מסביר בחוות הדעת שבמהלך רגיל לאחר ניתוח לפרוסקופי רובוטי לכריתת הערמונית, המטופלים מתניידים וברוב המקרים משוחררים לביתם ביום שלאחר הניתוח. במקרה של התובע, למחרת הניתוח התלונן על כאבי בטן, נמצאה נפיחות ורגישות בבטן, ירידה בסטורציה, עלייה ברמות העמילז בסרום. כל אלו החשידו לפציעת מעי (התנקבות). למרות זאת, לא הוזמן בזמן רופא כירורג לראות את התובע והאבחון של ההתנקבות נעשה באיחור:

"היה במקרה זה עיכוב בזימון בדיקת כירורג, איחור לא מוסבר בביצוע בדיקת הכירורג וכפועל יוצא מכל אלו איחור ניכר בביצוע ניתוח הלפרוטומיה הדחופה הנדרש".

בשל אירוע התביעה, איבד התובע שליטה על מתן השתן והוא נאלץ להשתמש במוצרי ספיגה. כמו כן, איבד התובע את האונות. בנוסף, סובל התובע מאז מכאבים ומהתכווצויות של הבטן, הידבקויות בטניות עם חסימת מעי, צלקות מרובות לאורכה ולרוחבה של הבטן וכן אובחן כלוקה בדיכאון מג'ורי, בגינו הוא מטופל תרופתית, או כלשונו של המומחה בחוות הדעת:

"כתוצאה מניתוח כריתת הערמונית, הפגיעה במעי הדק והאבחנה המעוכבת, סובל עד היום התובע מפגיעה בטנית נרחבת. כמו כן סובל מאין אונות מוחלטת (ED) ומאי נקיטת שתן. זקוק לחיתול סופג או ל – 4 פדים סופגים ביממה. איבוד השתן מתרחש בכל מאמץ קל, שינוי תנוחה, שיעול וכו'. דליפת השתן ממשיכה למרות טיפולי פיזיותרפיה לחיזוק רצפת האגן והסוגרים וטיפולים תרופתיים בגין אי השליטה ותופעת תכיפות רבה יומית ולילית בהטלת שתן…כמו כן, פיתח תגובה נפשית המצריכה טיפול תרופתי".

מה שיכתיב את גובה הפיצוי בו יזכה התובע הוא היקף נזקיו, לצד נתוניו האישיים- שכן הפיצוי בתביעות רשלנות רפואית הינו אינדיבידואלי.

במקרה זה, על אף גילו, עבד והשתכר התובע לפני הניתוח. מלבד זה, היה התובע עצמאי לחלוטין בכל תפקודיו, בבית ומחוצה לו. כיום כאמור איבד התובע יכולת השתכרות, הוא סובל מאי שליטה על סוגר השתן, אין אונות, חולשה כללית וירידה ביכולת התפקודית, דיכאון מג'ורי המחייב טיפול תרופתי וכן נכות בטנית חמורה, עם כאבים, צלקות קשות וחסימות מעיים חוזרות.

לאור כל אלו יהיה זכאי התובע במקרה זה לפיצוי בגין נזקיו הממוניים – בגין הפסדי השתכרות, הוצאות עבור ריפוי , אביזרים ושיקום, הוצאות בגין עזרה בבית ומחוצה לו, וכן כל כיוצא באלו.

מלבד זאת, יהיה זכאי התובע לפיצוי משמעותי של מאות אלפי שקלים בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו- בגין הכאב והסבל, הצער ועוגמת הנפש הכרוכים בחיים בנכות שכזו.

מקרה מצער זה ממחיש בצורה ברורה כי רשלנות רפואית בניתוח יכולה להיות רוחבית ולהתפרש על כל שלבי הטיפול. במקרה זה חלשה הרשלנות על שלב טרום הניתוח בו לא התאימו לתובע את הטיפול המתאים למצבו, ואף לא טרחו להעמידו על קיומו של טיפול אלטרנטיבי – טיפול בקרינה – שהוא טיפול מתאים יותר לתובע, עם אותם סיכויי ריפוי גבוהים כמו ניתוח אך עם הרבה פחות סיבוכים.

מעבר לכך שלא פרשו בפני התובע את האלטרנטיבות הטיפוליות הקיימות במצבו – חובה הקבועה בהוראות חוק זכויות החולה – גם לא קיבלו הסכמתו של התובע לכריתה המיותרת של בלוטות הלימפה האגניות שלו במהלך הניתוח. כריתה זו, קרוב לוודאי, גררה הפגיעה במעי בניתוח.

מלבד זאת, הניתוח עצמו בוצע ברמת מיומנות ו/או מידת זהירות בלתי סבירות, קרי ברשלנות כהגדרתה בחוק. לא רק שהמנתחים פגעו במהלך הניתוח במעי הדק של התובע, אלא שהם גם לא אבחנו פגיעה זו במהלך הניתוח.

אם לא די בכך, גם המעקב לאחר הניתוח היה ירוד ולא מקובל ולמרות העובדה שהתובע הציג סימנים המרמזים בבירור על אפשרות של פגיעה במעי בניתוח, לא נבדק הוא על ידי הגורם הנחוץ (רופא כירורג) במשך 3 ימים והפגיעה במעי אובחנה באיחור מסבך.

בשל כל אלו, הפך התובע מאדם עצמאי ומתפקד לשבר כלי, עם פגיעה בסוגרים ובאונות, פגיעה בטנית נרחבת ופגיעת נפשית מגבילה. כל אלו יעמדו בבסיס חישוב הפיצויים להם יזכה התובע בתביעתו.