בקצרה – מועדי התיישנות בתביעות נזיקין
- הכלל הבסיסי: הגשת תביעת רשלנות רפואית מתאפשרת עד 7 שנים מיום קרות אירוע הנזק.
- קטינים (עד גיל 18): עד גיל 25 (7 שנים מיום ההגעה לבגרות)
- הולדה בעוולה: חריג לקטינים - התביעה מתאפשרת עד גיל 7 בלבד.
- גילוי מאוחר של הנזק: 7 שנים מיום הגילוי (עד מקסימום 10 שנים מהטיפול)
- גילוי מאוחר של הרשלנות או הקשר הסיבתי: לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות 7 השנים ייספרו מיום גילוי הרשלנות או הקשר הסיבתי לנזק.
- ליקוי נפשי או שכלי: מרוץ ההתיישנות מוקפא עד למינוי אפוטרופוס חוקי..
- הודאה באשמה / הטעיה מצד הנתבע: 7 שנים מתחילות להיספר מחדש מיום ההודאה/גילוי ההטעיה.
הכלל: תביעת רשלנות רפואית מתיישנת בתוך 7 שנים
לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, כלל 7 שנים חל באופן גורף על כל תביעת נזיקין ("שאינו מקרקעין"), לרבות על תביעות נגד רופאים ומוסדות רפואיים. מניין הימים מתחיל ביום אירעה הרשלנות שגרמה לנזק.
חשוב להדגיש כי רק הגשת תביעה לבית המשפט עוצרת את השעון. פניות מקדימות למוסד הרפואי, הגשת תלונות למשרד הבריאות או משא ומתן מול חברת הביטוח אינם עוצרים את מרוץ הזמן. בתי המשפט מפרשים את הכלל בקפדנות, והחריגים מתקבלים במשורה, ולכן איחור בהגשת התביעה יוביל להתיישנותה ולדחייתה.
אם תביעה מופסקת ומוגשת מחדש, תקופת ניהול התיק בבית המשפט לא תיספר במניין 7 השנים.
החריגים בדין להארכת תקופת ההתיישנות מעבר ל-7 שנים
דיני ההתיישנות – המבוססים על הוראות חוק ההתיישנות, פקודת הנזיקין ופסיקות בית המשפט העליון – מגדירים שורת מצבים משפטיים מיוחדים המאפשרים להאריך את חלון הזמנים להגשת התביעה:
חריג הקטינות בתביעות רשלנות רפואית בילדים
סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע כי שנות הקטינות אינן נספרות. לכן, התיישנות תביעת נזקי גוף של קטין מתחילה רק מרגע הגיעו לגיל 18. משמעות הדבר היא שילד או נער שנפגעו, רשאים לתבוע בתוך 7 שנים מיום הפיכתם לבגירים – כלומר, התביעה מתיישנת רק בהגיעם לגיל 25.
חריג משמעותי לכלל זה הוא בתביעות "הולדה בעוולה" (מומים מולדים או מחלות גנטיות שלא התגלו בשל רשלנות במהלך היריון). במקרים של רשלנות רפואית בהריון מסוג זה, השעון אינו נעצר, וניתן לתבוע אך ורק עד הגיעו של היילוד לגיל 7.
חריגי הגילוי המאוחר: התיישנות בנזיקין וסעיף 8 לחוק ההתיישנות
במקרים רבים של רשלנות רפואית, הנזק או הקשר הסיבתי אינם מתגלים באופן מיידי. החוק מציע לכך שני מסלולי התמודדות עיקריים:
- גילוי מאוחר של הנזק (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין): במקרה בו הנזק מהרשלנות התגלה באיחור, ניתן לתבוע בתוך 7 שנים מיום הגילוי, ובלבד שלא חלפו יותר מ-10 שנים ממועד אירוע הרשלנות.
- התיישנות שלא מדעת (סעיף 8 לחוק ההתיישנות): אם התובע לא ידע, ולא יכול היה לדעת באורח סביר, על הרשלנות או על הקשר הסיבתי לנזק, תקופת ההתיישנות בת ה-7 שנים תחל רק מהיום שבו נודעו לו העובדות (זהו חריג המתקבל במקרים נדירים בלבד).
חריג ליקוי נפשי או שכלי
לפי ס' 11 לחוק ההתיישנות השעון ייעצר כל עוד התובע אינו מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי נפשי או שכלי, ואין לו אפוטרופוס חוקי. בהתאם לפסיקה (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא), מרוץ ההתיישנות יתחיל רק מרגע מינוי אפוטרופוס רשמי אשר יוכל לפעול בשמו.
חריגים נוספים (נדירים ביותר): התנהגות הנתבע והודאה בזכות
חוק ההתיישנות מונה חריגים נדירים הכוללים הטעיה ואיומים מצד הנתבע, או מצב בו הנתבע מודה בכתב בזכות התובע – מה שמפעיל את 7 השנים מחדש מיום ההודאה.
סכנת ה"דקה התשעים" והשיהוי
איחור מעבר לתקופת ההתיישנות יוביל לדחייה של התיק, אך גם הגשת תביעת רשלנות רפואית ממש ברגע האחרון טומנת בחובה סיכונים כבדים. הנתבעים רשאים לטעון ל"שיהוי" שגרם להם לנזק ראייתי קשה (כגון אובדן רשומות רפואיות או טשטוש זיכרון הרופאים). במצב כזה, בית המשפט עלול להטיל על התביעה רף הוכחה גבוה משמעותית.
בירור התיק – הכולל איסוף חומר רפואי רב, התייעצות עם עורך דין רשלנות רפואית והשגת חוות דעת מומחה – דורש חודשים ארוכים. לכן, ההמלצה החד-משמעית היא להתחיל בבדיקת ההיתכנות מוקדם ככל הניתן.