הסכמה מדעת לטיפול רפואי – מהי ? 

הסכמה מדעת לטיפול רפואי הינה חובה בסיסית המוטלת על הרופאים ומהותה באופן כללי היא החובה ליידע המטופל על מצבו בשפה שתובן לו ותוך כדי הצגת הטיפול המוצע -סיבוכיו וסיכוניו, וכן האלטרנטיבות הקיימות.

לא אחת קורה שאדם נותר עם נזק לאחר טיפול רפואי שעבר, ולאחר בירור, מוסרים לו הרופאים כי מדובר בסיבוך ידוע של הטיפול שבוצע בו ("זה קורה בחלק מהמקרים, זהו סיבוך מוכר וידוע…"). במצבים מסוימים, יכול שיטען המטופל כי אילו היו מוסרים לו לפני הטיפול כי קיים סיכון שכזה, לא היה מסכים לעבור הטיפול שבוצע לו, אלא היה בוחר בטיפול אחר או אף היה מוותר על הטיפול (למשל, במצבים של טיפול רפואי לשיפור איכות חיים בלבד, ולא של טיפול מציל חיים).

אי קבלת הסכמת מטופל לטיפול רפואי, בשפה המשפטית "הסכמה מדעת", או באקדמיה "הסכמה מודעת", עשוי להוות מקרה של רשלנות רפואית, ומאז נחקק חוק זכויות החולה בשנת 1996, גם הפרת חובה חקוקה.

מהו המידע אותו יש למסור למטופל לצורך קבלת הסכמה מדעת ?

כיום, מפורט המידע אותו יש למסור למטופל בחוק זכויות החולה. הכוונה בעיקר לחובת הרופא למסור למטופל, בהזדמנות הראשונה (טרם יום הטיפול), מידע בדבר האבחנה של מצבו של המטופל, התחזית של מצבו, סיכוני וסיכויי הטיפול המוצע למצבו, טיפולים חלופיים קיימים, לרבות הסיכויים והסיכונים של כל אחד מהם, ולרבות הסיכונים והסיכויים באם יוותר על הטיפול המוצע.

נקבע, כי היקף המידע שיש למסור למטופל הינו אותו מידע שנחוץ למטופל הסביר לצורך קבלת החלטה מושכלת. בכך שונה הדין מהנהוג למשל בארה"ב, שם המבחן אינו מבחן המטופל הסביר כי אם מבחן הרופא הסביר או במילים אחרות- שם בוחנים מהו המידע אותו רופא סביר נוהג למסור למטופל, והאם במקרה הקונקרטי מסר הרופא הנתבע אותו מידע שחבריו הרופאים נוהגים למסור.

עוד נקבע בפסיקת בתי המשפט כי אין למסור מידע בדבר כל סיבוך/סיכון אפשרי, אלא ביחס לסיבוכים/סיכונים מהותיים ושכיחים יחסית לאותו טיפול (ניתן לדבר על סיכון התממשות של 1%-2% ומעלה).

החתמת המטופל על טופס הסכמה לטיפול

החובה למסור למטופל את המידע הנדרש למצבו, כוללת במקרים מסוימים המפורטים בחוק זכויות החולה, גם חובה להחתים המטופל על טופס הכולל פירוט של הנדרש טרם יום הטיפול (אין ערך להחתמת מטופל על טופס הסכמה לטיפול בחדר הטיפולים עצמו או במסדרון בית החולים). מעבר לכך, חלה חובה על הרופא להסביר למטופל את האמור בטופס, שהרבה פעמים אינו ברור להדיוטות. בתי המשפט פסקו זה מכבר שלא די בהחתמת המטופל על טופס הסכמה בדקה התשעים ומבלי להסביר למטופל את תוכנו. הבעיה היא שמרבית הטפסים כוללים נוסח קבוע בו נאמר כי בחתימת המטופל הוא מאשר גם שתוכן הטופס הוסבר לו בע"פ. נוסח ידוע זה יוצר הרבה פעמים קשיים ראיתיים בשאלה האם הוסבר תוכן הטופס בע"פ למטופל, או לא. חשוב לציין כי לא מעט שופטים מודעים לפרקטיקה של החתמת המטופל על טופס הסכמה מבלי לעבור עליו מולו בע"פ ולהסביר תוכנו, ולכן גם אם יש חתימה הכוללת אישור כי תוכן הטופס הוסבר בע"פ, עדיין יכול בית המשפט להאמין למטופל כי לא ניתן לו בפועל כל הסבר. 

הקושי להשיב לאחר מעשה לשאלה כיצד היה נוהג המטופל, לו המידע היה נמסר לו 

הקושי בו נתקלו בתי המשפט בעת בחינת טענות של רשלנות רפואית עקב אי מסירת מידע למטופל- היעדר הסכמה מדעת, היה בשלב בחינת הקשר הסיבתי, דהיינו בחינת השאלה מה היה עושה המטופל אילו היה הרופא מוסר לו המידע שהיה עליו למסור. הקושי נבע מהעובדה שבעת המשפט, היה המטופל כבר לאחר הטיפול ולאחר שנגרם לו הנזק, ולכן לא מן הנמנע שיגיד בשלב זה שבטח ובטח לא היה מסכים לטיפול שבוצע לו, אילו היו מיידעים אותו בדבר הסיכון שהתממש במקרה שלו.

המבחן לקביעת הקשר הסיבתי בין הפרת החובה למסור מידע לבין הסכמת המטופל לטיפול

בתי המשפט התלבטו בסוגייה מהו המבחן הראוי לצורך מתן מענה לשאלה כיצד היה נוהג המטופל, אילו היו מוסרים לו מראש כי הטיפול כרוך בסיכון להתרחשות הנזק שנגרם לו. היו שדיברו על מבחן סובייקטיבי, דהיינו בחינת השאלה כיצד היה נוהג המטופל הספציפי, בהתאם לתכונות אופיו, להתנהגותו במקרים דומים אחרים וכו', אילו היה נמסר לו המידע הרלבנטי. היו שדיברו על מבחן אובייקטיבי, דהיינו בחינת השאלה כיצד היה נוהג המטופל הסביר במצב דומה. גם הראשון וגם האחרון היו מבחנים שלא באמת יכולים היו לתת פתרון טוב לשאלה מורכבת זו, ובסופו של דבר נבחר מבחן משולב, דהיינו בחינת השאלה כיצד היה נוהג המטופל הסביר, אילו היה במצבו של המטופל הספציפי (על תכונותיו, הרקע שלו וכו').

במידה שמוכח בפני בית המשפט כי אילו היה נמסר למטופל המידע המתאים, הוא לא היה עובר הטיפול (וממילא לא היה נגרם הנזק שהוא תוצאה של הטיפול שניתן בפועל למטופל), אזי ייפסקו למטופל פיצויים מלאים בגין נזקיו, בין אם בעילה של רשלנות רפואית, ובין אם בעילה של הפרת החובות החקוקות בחוק זכויות החולה. 

במידה שלא מוכח כי המטופל היה נמנע מקבלת הטיפול, אם היו מוסרים לו המידע הנחוץ לפני הטיפול, אזי יפוצה המטופל בגין פגיעה באוטונומיה בלבד (פיצוי חלקי שאינו חופף מלוא נזקיו). 

מימוש הזכות לפיצויים כספיים בשל הפרת החובה לקבלת הסכמה מדעת לטיפול

ישנם מקרים שהפרת החובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול כרוכה בנזקים חמורים, למשל במקרים של אי יידוע יולדת על אפשרות לעבור בדיקות שיכולות היו לגלות מומים בעובר או תסמונת גנטית. אי מסירת מידע במצבים אלו, יכול להיחשב כאמור לעיל, הן הפרת חובה חקוקה (הפרת הוראות חוק זכויות החולה) והן רשלנות כשלעצמה. במקרים אלו הפיצוי שייפסק יכול להיות גדול מאוד, מליוני שקלים, ומהותו- פיצוי בשל כלל צרכיו של הילד שנולד עם מומים מולדים או תסמונת גנטית למשך כל ימי חייו.

מקרה שכיח נוסף הוא הימנעות של הרופא למסור למטופל מידע בדבר אלטרנטיבות טיפוליות, כגון- האפשרות להסתפק במעקב במקום לבצע ניתוח או האפשרות לעבור ניתוח קיסרי במקום לידה רגילה (ועוד מקרים רבים אחרים). במקרים שכאלו, ככל שהטיפול שניתן בפועל גרם לנזק, כשמנגד האלטרנטיבה שלא הוצעה למטופל יכולה הייתה למנוע הנזק, יכולה להיות עילת תביעה בשל היעדר הסכמה מדעת. 

כאמור, ככל שלא ניתן להוכיח כי המטופל היה בוחר באלטרנטיבה שלא הוצעה לו, ייפסק לו פיצוי (נמוך יחסית) בשל פגיעה באוטונומיה.

במידה שעברת טיפול ונגרם לך נזק, מומלץ לפנות לייעוץ עם עורכי דין לרשלנות רפואית על מנת שיבחנו האם נתקבלה הסכמה מדעת כדין.

מקורות נוספים:

הסכמה מדעת לטיפול רפואי באתר כל-זכות.

יצירת קשר

לפניה מהירה