Last updated on October 12th, 2019 at 08:02 am
רשלנות רפואית בניתוחים
רשלנות רפואית בניתוח, בטן ובכלל, מתרחשת כל הזמן. זיהוי הרשלנות הרפואית מצריך בקיאות רבה ויסודיות. לא אחת מסתתרים פרטי הרשלנות בגליונות הרפואיים הרבים שכן הצוות המנתח לא ממהר לחשוף טעות שנעשתה. גילוי הרשלנות מצריך ידע ומיומנות, וכן מעבר קפדני על התיק הרפואי. מהי רשלנות רפואית בניתוח, ומתי עלולה להתרחש- כל זאת ועוד במאמר שלפניכם:
ניתוחים יכולים להיות כרוכים ברשלנות רפואית של מבצע הניתוח. כמו בכל המקרים של רשלנות רפואית, לא כל טעות או סיבוך בניתוח ייחשבו כרשלנות, והשאלה היא האם הרופא המנתח פעל כמנתח סביר בפעולותיו, לפני הניתוח, בזמן הניתוח ואף לאחר הניתוח. רק אז ייקבע שהייתה רשלנות בניתוח.
דוגמה שכיחה- רשלנות רפואית בניתוח בטן
ניתוח בטן יכול להתבצע בגישה "פתוחה", קרי באמצעות חתך ניתוחי רחב בבטן, שדרכו נכנס המנתח אל האיברים הפנימיים, או בגישה "סגורה", באמצעות לפרוסקופ, מעין מצלמה זעירה המוחדרת דרך נקב קטן בעור הבטן. באמצעות המצלמה, המנתח רואה על מסך את האיברים הפנימיים הזקוקים לניתוח ובצורה הזאת מבצע את ההתערבות הניתוחית. הגישה הוותיקה היא כמובן הגישה "הפתוחה", והגישה הלפרוסקופית היא גישה מודרנית שקונה לעצמה יותר ויותר מקום בשנים האחרונות עם התקדמות הרפואה.
ניתן לומר שכיום השיטה המועדפת היא השיטה הלפרוסקופית- בעיקר אם המנותח הוא אדם צעיר- שכן היתרון הגדול שלה הוא שהיא איננה משאירה צלקות או סימנים רציניים בבטן. בנוסף, זמן ההחלמה מניתוח שמבוצע בשיטה הזאת הינו מהיר ביותר- ברוב המקרים עד 24 שעות מן הניתוח. מצד שני, השימוש במצלמה פותח פתח לטעויות מצידו של המנתח, בעיקר אם בבטן ישנן הידבקויות בין האיברים הפנימיים (תופעה נפוצה ביותר אם למנותח יש עבר של ניתוחי בטן קודמים), בעוד שהגישה הפתוחה תמיד תאפשר למנתח זווית ראייה טובה יותר.
לא אחת אנו נתקלים במקרים בהם אסור היה לבצע למנותח ניתוח בגישה לפרוסקופית בשל הרקע שלו (ניתוחים קודמים המעלים הסיכון להידבקויות, מבנה אנטומי וכו'). כמו גם נתקלים אנו במקרים בהם נעשה שימוש רשלני בלפרוסקופ ונגרם בשל כך למנותח נזק בלתי הפיך, כמו למשל פגיעה באיברי הבטן, איברי הרבייה וכו'. מקרים שכיחים נוספים הם במצבים בהם על אף קשיים בראיית שדה הניתוח ו/או קיומם של הידבקויות קשות באיברים הפנימיים, ממשיך המנתח בניתוח בגישה סגורה וגורם בשל כך נזקים חמורים למטופל.
מניעת רשלנות רפואית בניתוח
מובן שמחובתו של כל מנתח, כפי שנקבע גם בפסיקות בתי המשפט, היא להציג בפני המנותח קודם הניתוח את שתי השיטות, על חסרונותיהן ויתרונותיהן, ולבצע בחירה מושכלת ומשותפת עם המטופל של שיטת הניתוח. חובה זו קבועה גם בחוק זכויות החולה.
לא פעם חוטאים הרופאים המנתחים בגישה הלפרוסקופית במה שמכונה בספרות הרפואית המקצועית "מצ'ואיזם", כאשר הם ממשיכים לבצע את הניתוח באמצעות מצלמה, גם כאשר מתקשים הם לזהות את האיברים הפנימיים באמצעותה. על מנת לא לבוא בגדר הרשלנות הרפואית בניתוחי בטן, קיימת חובה במקרה שכזה על הרופא המנתח "למחול על כבודו" ולעבור לניתוח בטן בגישה פתוחה (לפרוטומיה), קרי לפתוח את הבטן, ובכך להגיע לזיהוי ודאי של האיברים הפנימיים ולמנוע פגיעה בהם.
דוגמאות למקרים של רשלנות רפואית בניתוחי בטן ופגיעה באיברים פנימיים:
- מקרה בו מטופל נכנס לניתוח אפנדיציט (כריתת התוספתן) ובגלל זיהוי לא נכון של האיברים הפנימיים, פוגע המנתח תוך כדי הניתוח במעי הגס או הדק וגורם לקרע שלהם.
- מקרים נפוצים יחסית נוספים הם ניתוחים לכריתת רחם (בגלל גידול למשל) או להסרת ציסטה משחלה בנשים, שבהם נגרמת פגיעה במעיים. אם הפגיעה במעי איננה מאובחנת בזמן, תוך ימים ספורים יכול להתפתח זיהום חמור בבטן, היכול להגיע עד כדי ספסיס (אלח דם, זיהום דם), הלם, ואף מוות.
- חלק בלתי נפרד מן הרפואה הטובה בניתוחי בטן הוא, איפוא, גם ההשגחה הנאותה אחרי הניתוח ואיבחון מהיר של סיבוכים שהתרחשו בעת הניתוח. אי אבחון במועד של סיבוך שכזה עשוי להוות גם כן רשלנות רפואית בניתוחי בטן.
- מקרה נפוץ אחר של רשלנות רפואית בניתוחים הוא גרימת דימום רציני כתוצאה מפגיעה בכלי דם תוך כדי הניתוח. אם הדימום איננו מאובחן בזמן, הוא יכול לגרום במהירות למוות. במידה שישנם לאחר ניתוח בטן סימנים לדימום תוך בטני (כגון- עליה בלחץ התוך בטני), אי הסקת מסקנות ומתן טיפול הולם בזמן עשוי להיחשב גם כן כרשלנות רפואית בניתוחי בטן.