נסיבות התביעה: כיצד התרחש איחור באבחון דלקת בחוט השדרה?
חוט השדרה משמש כ"כבל התקשורת" המרכזי המעביר פקודות ותחושות בין המוח לבין שאר איברי הגוף. דלקת בחוט השדרה (מיאליטיס) היא מצב רפואי חריף שבו שכבת המגן של העצבים נפגעת. ללא זיהוי מהיר ומתן טיפול מוקדם בין היתר בסטרואידים לעצירת הדלקת, עלול להיווצר הרס של רקמת העצב המרכזית, מה שמוביל לקטיעת התקשורת העצבית ולשיתוק. משום כך, זיהוי מיידי של חסרים נוירולוגיים מהווה "חלון הזדמנויות" קריטי להצלת התפקוד.
במקרה הנדון, התובעת חשה ירידה בתחושה ברגליה ופנתה לחדר מיון. למרות התלונות המכוונות למערכת העצבים, היא שוחררה לביתה ללא בדיקת נוירולוג. בחלוף מספר ימים שבה למיון, אושפזה במחלקה פנימית, אך גם שם לא זכתה להערכה נוירולוגית מקיפה. תחת זאת, שוחררה באבחנה שגויה של "חרדה", ללא כל בדיקה פסיכיאטרית מאשרת. מספר שבועות לאחר מכן הופיע שיתוק שהתפשט מרגליה ועד צווארה. רק בשלב זה בוצע בדיקת MRI, שחשפה דלקת מתקדמת והרסנית בחוט השדרה והוחל טיפול תרופתי.
טענות התביעה: שחרור ללא נוירולוג ואבחנה שגויה של חרדה
לתביעת הרשלנות הרפואית צורפה חוות דעת מקיפה מאת פרופסור בכיר לנוירולוגיה. המומחה קבע כי הצוות הרפואי סטה באופן בוטה מסטנדרט הטיפול הסביר במספר מישורים (להרחבה היכנס/י):
התעלמות מדגלים אדומים במיון
היעדר מעורבות של רופא נוירולוג לבירור התלונות על אובדן התחושה ברגליים, היווה כשל יסודי בבירור הפניות למיון.
קביעת אבחנה פסיכיאטרית ללא ביסוס
שחרור המטופלת עם אבחנת "חרדה", מבלי לשלול תחילה פתולוגיה אורגנית בעמוד השדרה, נעל את האפשרות לאבחון אמיתי בזמן אמת.
אובדן חלון ההזדמנויות
הטיפולי המומחה הבהיר כי מתן טיפול תרופתי מיידי בשלבי הפנייה הראשונים היה עוצר את התפשטות הדלקת ומונע את הנזק הצמית לחוט השדרה.
טענות ההגנה: מחלה דלקתית שהתפתחה באופן פתאומי וסוער
מנגד, כתב ההגנה מטעם בית החולים ניסה לייחס את הנזק העצבי הקשה לטבעה הסוער והמהיר של המחלה. הנתבעים טענו כי התלונות הראשוניות של התובעת היו כלליות ולא ספציפיות, וכי המיאליטיס התפתחה באופן פתאומי רק בשלב מאוחר יותר. משכך, טענו בהגנתם, כי לא התרחשה רשלנות באבחון וכי בדיקה מוקדמת לא הייתה משנה את מהלך המחלה.
הפרכת טענות ההגנה: הוכחת חלון ההזדמנויות הטיפולי שהוחמץ במיון
משרדנו התמודד עם טענות ההגנה והפריך אותן תוך הישענות על התיעוד הרפואי מזמן אמת ועל קביעותיו המדעיות של המומחה:
- חובת שלילת נזק אורגני: הוכח כי ירידה בתחושה בגפיים מחייבת על פי נהלים רפואיים ביצוע הדמיה ובדיקה נוירולוגית, וכי קביעת אבחנה של מתח נפשי אינה פוטרת את הצוות מביצוע בירור זה.
- בלימה הדרגתית מול קריסה: הובהר מבחינה רפואית כי מנגנון המיאליטיס מתקדם בהדרגה. התערבות בזמן הפנייה הראשונה הייתה בולמת בוודאות גבוהה את התפשטות הפגיעה לשיתוק מלא.
תוצאת ההליך: פיצוי בסך 1,850,000 ש"ח בשל רשלנות באבחון מיאליטיס
לאחר שהמומחה מטעמנו עמד איתן בחקירתו הנגדית, קיבלו הנתבעים את המלצת השופט לפשרה. התיק הסתיים בפיצוי פטור ממס של 1,850,000 ש"ח, מעבר לקצבאות ביטוח לאומי בסך כ-6,000 ש"ח בחודש.
חישוב הפיצוי: כאב וסבל, פגיעה בניידות ואובדן השתכרות
סכום הפיצויים בתביעה נגזר מחומרת הנזק הנוירולוגי ומגילה הצעיר של התובעת. הפגיעה הקשה בתפקודי היומיום, בניידות ובסוגרים הובילה לפיצוי משמעותי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל) וכן בגין הוצאות סיעוד ושיקום. בנוסף נפסקו הפסדי השתכרות עתידיים; אף שלא עבדה אז עקב הטיפול בבנותיה, הפגיעה גדעה לחלוטין את כושר עבודתה העתידי.
בהסכם פשרה
פטור ממס
