מוות מרשלנות רפואית – מתי אפשר לתבוע פיצויים ?

החוק בישראל מאפשר לתבוע פיצויים במקרים של רשלנות רפואית שגרמה למות מטופל. הכלל הוא שעל התובע פיצוי, עיזבונו של הנפטר ו/או התלויים בו טרם מותו, הראייה כי המוות נגרם מרשלנות רפואית. מה צריך להוכיח כדי לקבל פיצוי בשל מוות כתוצאה מרשלנות רפואית ? האם ניתן להוכיח סיבת מוות בהיעדר דוח נתיחה שלאחר המוות ? ומה קורה אם יש יותר מגורם אחד שתרם למות המטופל ? כל זאת ועוד מידע שימושי בנושא מאת עורכי הדין גיא נסים ואביחי דר

הרפואה אינה חפה מסיכונים, וטעויות בזירה זו עלולות לעלות למטופל ביוקר, לפעמים בחייו. בישראל אין גוף המרכז נתונים על מקרי פטירה בשל רשלנות רפואית. בארה"ב פורסם על ידי חוקרים מאוניברסיטת בולטימור כי טעויות רפואיות מהוות הסיבה השלישית למוות בארה"ב !

אמנם לא כל טעות או כישלון בטיפול הרפואי, אפילו גרמו למוות, מזכים בפיצוי כספי, שכן גם לרופאים, כמו כל בן אנוש, "מותר" לטעות. לפעמים מדובר בטעויות בלתי נמנעות, לפעמים נגרם סיבוך שלא ניתן היה למנוע אותו גם אם הטיפול היה אופטימלי.

משכך, על מנת לקבל פיצויים בשל טיפול שגרם למות המטופל, לא די להוכיח כי המטופל נפטר בשל הטיפול שניתן לו, אלא יש להוכיח תחילה שהטיפול היה רשלני.

החוק אינו מגדיר "ברחל בתך הקטנה" מהי רשלנות רפואית אלא נוקט במונחים כלליים וקובע כי הענקת טיפול רפואי במיומנות ו/או רמת זהירות בלתי סבירות תיחשב לרשלנות רפואית. בפועל, עורכי דין המייצגים נפגעי רשלנות רפואית אמונים על הצגת ראיות בפני בית המשפט המלמדות על כך שהטיפול היה רשלני, בלתי מיומן ו/או בלתי זהיר. דרך הכרחית ומרכזית לעשות זאת היא על ידי הצגת חוות דעת של מומחה רפואי אשר קובע על סמך כלל נסיבות המקרה כי הטיפול שניתן היה ברמת מיומנות ו/או זהירות ירודה. נהלים, קווים מנחים, פרוטוקולים וספרות מקצועית, עשויים לשמש כראיות נוספות לצרוך ביסוס הקביעה כי הטיפול שניתן היה רשלני.

חשוב לציין כי אירוע מוות מרשלנות רפואית יכול להיות תוצאה של מעשה, כמו למשל פטירת מטופל על שולחן הניתוח בשל פגיעה בכלי דם, או תוצאה של מחדל –  כמו למשל במקרים בהם לא ניתן למטופל עם גורמי סיכון לפתח התקף לב, טיפול מניעתי כגון אספירין, והוא חווה התקף לב ומת. דוגמה נוספת: מקרה בו לא זוהה בבדיקת ממוגרפיה גידול שהיה בשד, ואבחון המחלה התאחר בשל כך בצורה קטלנית.

במדינת ישראל לא מקובל לבצע נתיחה לאחר המוות, במקרים של פטירה מטיפול רפואי. למען האמת, אנו יכולים לספור על כף יד אחת את המקרים של התביעות בהן טיפלנו במקרי מוות מרשלנות רפואית בהן היה דוח נתיחה שלאחר המוות.

בהקשר זה חשוב לציין כי קיימת תפיסה שגויה בקרב הציבור לפיה בהיעדר דוח נתיחה שלאחר המוות, לא ניתן להוכיח קשר בין טיפול רשלני למוות ולא ניתן לקבל פיצוי. מדובר בטעות נפוצה. מבחינה משפטית אין חובה על התובע פיצוי בשל מוות מרשלנות רפואית להציג דוח נתיחה הקובע מהי סיבת המוות, אלא עליו להוכיח כי יותר סביר שהמוות נגרם מרשלנות בטיפול הרפואי מאשר מסיבה אחרת.

דוח הודעת פטירה הממולא במקרי פטירה על ידי הרופא הקובע המוות של המטופל, כולל רשימת אבחנות שהביאו למוות ומהווה, על פי רוב, ראייה מספקת בתביעות אלו בדבר סיבת המוות. בנוסף, נהלי משרד הבריאות מחייבים המוסדות הרפואיים להעביר דיווח על מקרי פטירה חריגים, כגון מקרים של חולים שלא התאוששו מניתוח וכד'.

לפעמים, המומחה הרפואי מטעם התובע פיצוי בגין המוות, מציג בחוות דעתו סיבות אפשריות למוות שהתקיימו אצל המטופל ובית המשפט מכריע בסופו של דבר מהי הסיבה הסבירה ביותר, מבין מכלול הסיבות האפשריות בנסיבות, שגרמה למות המטופל.

בין כך או כך, בתי המשפט פיתחו עם השנים, כאמור, סל כללים המסוגלים לסייע לתובע פיצוי בגין מוות מטיפול רשלני להוכיח יסוד הקשר הסיבתי הנ"ל.

לאחר שהוכח בפני בית המשפט כי הטיפול במנוח היה רשלני, יש להוכיח כי בשל כך נגרם המוות. זהו יסוד "הקשר הסיבתי" בלשון המשפטנים. לפעמים מדובר בפעולה פשוטה, כגון במקרה בו נפטר מנותח על שולחן הניתוחים בשל פגיעה רשלנית בכלי דם או במקרה בו ניתן טיפול תרופתי שגוי שגרם לתוצאת מוות מיידית. לפעמים הקשר בין הטיפול הרשלני למוות לא כל כך ברור. בשים לב לעובדה שבישראל לא מקובל לבצע נתיחה לאחר המוות, פותחו עם השנים כללים המאפשרים לתובע פיצוי בתביעת מוות מרשלנות רפואית להוכיח את יסוד הקשר הסיבתי.

להלן רשימת מקרים שכיחים ופתרונות מקובלים:

• מצב בו יש בנסיבות יותר מגורם אפשרי אחד למוות: כאמור, התובע פיצויים בשל מוות מרשלנות רפואית צריך להוכיח כי יותר סביר שהמוות נגרם בשל הרשלנות מאשר מסיבה אחרת או במילים אחרות – עליו להוכיח שיש יותר מ-50% סיכוי שהמוות נגרם בשל הטיפול הרשלני מאשר מסיבה אחרת. לפעמים, קיים קושי ניכר להוכיח זאת מאחר שמתקיימים גורמים נוספים שאינם רשלניים, אשר כל אחד מהם כשלעצמו יכול היה לגרום למוות. לדוגמה- מטופל שקיבל טיפול תרופתי שגוי שעלול לגרום למוות, אולם גם סבל ממחלה קשה שיכלה גם היא לגרום למוות, ללא קשר לטיפול השגוי שקיבל. המצב עלול להסתבך עוד יותר, שעה שיש יותר משני גורמים אפשריים לנזק, כמו למשל מצב בו בדוגמה הנ"ל, מתווסף גורם שלישי שגם הוא אינו קשור ברשלנות, כמו למשל נפילה ממיטת בית החולים בנסיבות בהן לא ניתן היה למנוע התרחשותה. במצב שכזה כל אחד מהגורמים יכול היה לגרום למוות והתובע עלול להתקשות להוכיח שדווקא הגורם הרשלני הוא-הוא שגרם בפועל למוות. בתי המשפט פיתחו עם השנים פתרונות שונים למצבים אלו של "סיבתיות עמומה", כגון אפשרות לפסוק פיצוי יחסי (בגודל החלק היחסי של הגורם הרשלני- בדוגמה הנ"ל פיצוי בגין שליש מנזקי המטופל המנוח) או העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבע לשלול כי הגורם הרשלני הוא זה שגרם למוות כטענת התביעה.

• מצב שכיח נוסף שעלול להקשות על הוכחת הקשר הסיבתי למוות הוא כשלא ברור האם טיפול נכון ולא רשלני היה מונע את מות המטופל – לדוגמה – מקרה בו בשל רשלנות לא ניתן לאישה המקדימה ללדת, טיפול דפניטיבי לפג, המיועד להבשיל מערכותיו ולשפר סיכוייו לשרוד מחוץ לרחם בשבוע מוקדם. במצב שכזה עשוי הנתבע להציג ראיות מהן עולה כי גם אם היה ניתן הטיפול שלא ניתן, עדיין קיים סיכוי לא מבוטל כי המוות היה קורה, בשל הפגות הקשה. במצב שכזה, אם בית המשפט אינו משתכנע כי קיים סיכוי של יותר מ-50% שהטיפול התרופתי היה מונע המוות, עשוי הוא לפסוק פיצוי בגין "אובדן סיכויי החלמה", בגובה הסיכוי שאבד. גם במצב שכזה עשוי בית המשפט להעביר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע לשלול בעודף הסתברויות (מעל 50%) שאי הטיפול גרם למוות.

הזכאים לתבוע פיצויים בגין מות מטופל מרשלנות רפואית הם יורשיו הבאים בנעליו (עיזבונו) ו/או מי שהיה תלוי בו לפני מותו (הכוונה לאישה (כולל ידועים בציבור), ילד, הורה או נכד).

במצבים בהם יש מספר יורשים, אשר לא כולם מעוניינים לתבוע פיצויים, ניתן להמחות זכות התביעה מאחד לאחר. במקרה בו זכות התביעה לא מומחית, יורד אוטומטית החלק היחסי של היורש שלא תבע, מסך הפיצוי הנדרש בתביעה. לדוגמה- במקרה בו יש 4 יורשים, ואחד מסתלק ללא המחאת זכותו לאחר- היורשים שתבעו יקבלו סה"כ 75% מנזקי המנוח, בשל הוויתור על חלקו של היורש הרביעי. לכן, במצבים שכאלו חשוב מאוד להמחות הזכות, על מנת שלא להקטין היקף הפיצוי שיתקבל בתביעה.

חשוב לשים לב כי הזכות לתבוע פיצויים בשל רשלנות רפואית שגרמה למוות מתיישנת בתוך 7 שנים מהפטירה. כלל זה חל גם במקרי פטירה של קטינים כתוצאה מרשלנות רפואית. יחד עם זאת, בתוך מניין 7 השנים הנ"ל, לא יובא בחשבון אותו פרק זמן בו היה מי מיורשי המנוח ו/או תלוייו קטין (ביחס לחלקו בתביעת העיזבון), שאז 7 השנים נספרות מהגיעו של היורש (או התלוי) לגיל 18.

[להרחבה על התיישנות ברשלנות רפואית לחצ/י כאן].

החוק בישראל מאפשר לתבוע פיצוי בשל מוות כתוצאה מרשלנות רפואית. על התובע פיצוי, הנטל להוכיח כי הטיפול היה רשלני וכי בשל כך נגרם המוות, ברמה של "עודף הסתברויות".

בתי המשפט פיתחו עם השנים מספר כללים שמטרתם לסייע בהוכחת הקשר הסיבתי בין הרשלנות למות המטופל, ואין חובה להציג לצורך כך דוח נתיחה שלאחר המוות.

הזכות לתבוע פיצויים בשל מות מטופל מרשלנות רפואית נתונה ליורשיו החוקיים ו/או התלויים בו בטרם מותו. זכות זו מתיישנת בתוך 7 שנים מהמוות, גם במקרים של נפטרים קטינים.

במדינת ישראל אין חובת דיווח למטופלים על טעויות וכשלים שהתרחשו במהלך הטיפול הרפואי. אפילו ישנם מקרים בהם טעויות "מסוידות בלבן" תוך כדי הצגת מידע שגוי לבני משפחתו של אדם שנפטר בשל טיפול רפואי לקוי – טענות כגון "דובר בסיבוך בלתי נמנע", "זו הסטטיסטיקה" וכו'. בנסיבות אלו, המלצתנו החד משמעית היא לפנות לייעוץ עם עורך דין בכל מקרה בו מתעורר חשד כי מות המטופל נגרם בשל טעויות בטיפול הרפואי. עורך דין המתמחה במטריה זו, יידע איך לזהות הרשלנות אם התרחשה, ולהגיש תביעת פיצויים מתאימה.